הלכה על שמואל א 9:13: משנה תורה ופסיקה יהודית

וְכֵן לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְבָרֵךְ בִּרְכַּת שְׁמַע וְהַכּל שׁוֹמְעִים וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע. וְאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. וְאֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים יְדֵיהֶם אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה וְהַכֹּהֲנִים מִן הַמִּנְיָן. שֶׁכָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֵם הַנִּקְרָאִים עֵדָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד כז) ״עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת״ וְגוֹ׳‎ וְהָיוּ עֲשָׂרָה שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב:

אמנם נבדלים אנו בדת שעשועים מן העמים הטועים המורדים הקדמונים כי מצאנו צורנו במדבר בארץ נשמות, ושם ערך לפנינו שלחן נגד האומות, וכן אמר דוד ע"ה תערוך לפני שלחן נגד צוררי, שם לרוב חסדים וטובות עלינו גמל, שם הפליא חלקנו בלחם חקנו לחם שמים בלא עמל, שם הראנו באהבה רבה, מעין העולם הבא, ששם נזונים בלא עמל גדודי מלאכיו צורות פלאות, חצובי להבות ואשות נוראות, מטע ה' צבאות. ומה נעים זרע הקדש אשר לבם במדבר נבחן, ועלה כקטורת טוב ריחן, להודות לה' ולברך על השלחן, כענין שכתוב במן ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם, ואף גם זאת בהיותנו בארץ אויבינו בסבלות עלון ומנחת. נפשנו יבשה שפלה וגפנם סורחת פורחת, אין לנו מקדש ומזבח ורוקח מרקחת, תורת ה' אתנו להציל נפשנו מני שחת, מצויינין אנו במילה וציצית ותגלחת, גם במזוננו על שלחננו נכיר ונזכיר את כבוד גדלו, נברך עליו למי שאכלנו משלו. לא כן הרשעים נחלתם אש לא נופח. שלחנם לפניהם לפח. משכימי בבקר אכלו לחם ה' לא קראו. לבם ועיניהם אל מעדניהם וראשם אל על לא נשאו, כה משפט הכותים כי גוי אובד עצות המה עם נבל וסכל, לא כאלה חלק יעקב כי הוא יברך הזבח ואחר כן יאכל. פריו קדש עוד יעשה הלולים לה', ישיב אחור ימינו עד ישיב הברכה אל היכל לפני. והיה זה מדרכי החכמה להישיר לב האדם בנתיב אור נגהיו. שלא לנטות מעבודת אלהיו, כדי שלא ימשיך רבוי התענוגים את טבענו, מהמשך אחריו, ולא ידיחנו יצרנו מעבוד יוצרנו, ומשקוד על דלתות שעריו.

קנה*.
ערבי שבתות מתפלל אדם מנחה כהילכתה ואינו נופל על פניו לבקש רחמים ושליח ציבור פותח ברכו: ופורסין על שמע כשאר ימות החול. פורסין לשון ומברכין. כי הוא יברך (את) הזבח (שמואל א ט׳:י״ג). מתרגם ארי הוא יפרוס ית נכסתא. אלא כשמגיע להשכיבנו כי אל מלך חנון ורחום אתה: או' ופרוס עליו סוכת שלומיך ועל ירושלם עירך. ברוך אתה י"י פורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישר' ועל ירושלים: אמ' שמואל אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל: ר' מאיר בר' יצחק שליח ציבור מוורמייזא דקדק שצריך לומר עלינו ועל כל עמו ישראל שאז כוללינו עם כל עמו ישראל. שאם יאמר עלינו ועל עמו ישר' משמע שאין אנו בכלל עמו ישר': וכן נוהג לומר בציבורו בוורמייזא. ורש"י אמ' יישר: וכן עיקר: ואו' בלחש: ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם: בני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש: וביום טוב אומ': וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל: קדיש עד דאמירן: ועומדין כל העם איש על מקומו ומתפללין בלחש ז' ברכות. אבות וגבורות וקדושות השם. ת': שנינו בשבת פ' כל כתבי הקודש א' רב ואיתימ' ר' יהושע בן לוי אפי' יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומ' ויכולו. אל תיקרי ויכולו אלא ויכלו. ביני ובינך כיליתים שמים וארץ. הילכך צריך לכל יחיד לומר באתה קדשתה וכן כתוב בתורתך ויכולו השמים. ויברך אלהים וגו'. כולה פרשה כדאית'. כך קיבלתי ממורי ר' יו"ט: ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. פי' הקונטרס ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה וקידשו במן שלא היה יורד בו: ויש תימ' שהרי גם ביום טוב לא היה יורד המן. דאמרי' שבת לא יהיה בו. לרבות יום הכיפורים וימים טובים. ומצאתי בב"ר. ויברך אלהים את יום השביעי. במה ברכו שאין נר של שבת כבה מהרה כשם שכבה בחול. ויקדש אותו. במה קידשו תני ר' בשם ר' נתן קדשו בברכה. מיכן אמרו מקדשו על הכוס בכניסתו. ר' אלעזר בנו של ר' יוסף או' קדשו בנר ובי היה מעשה. פעם אחת הדלקתי נר לשבת והיה דולק והולך עד מוצאי שבת. ולמוצאי שבת מצאתי אותו מלא שמן ולא חסר כלום: אין לתכוף בתכיפה אחת לשמך תכלית. שהרי אין תכלית וסוף לשמו הגדול ונמצא מחרף ומגדף. וצריך להפסיק בין לשמך לתכלית. ת':